חיפוש על פי תכנים
תכניה
תמונות
וידאו
טקסט המחזה

הכבש הששה עשר - טקסט המחזה - הילדה הכי יפה בגן

תוכן העניינים
הכבש הששה עשר - טקסט המחזה
גן סגור
כמו ים
המחבוא שלי
אולי אולי אולי
הילדה הכי יפה בגן
היי אני כבר לא תינוק
השיר של אריאלה
מערכה שנייה
אני אוהב
מי שמביט
חופש
לילה טוב
איפה שאני לא
איך שיר נולד?
כל הדפים

 

ענת: (מחבקת את גל. שרה) "הילדה הכי יפה בגן"

הילדה הכי יפה בגן 
יש לה עיניים הכי יפות בגן 
וצמה הכי יפה בגן 
ופה הכי יפה בגן 
וכמה שמביטים בה יותר 
רואים שאין מה לדבר 
והיא הילדה 
הכי יפה, יפה בגן 

כשהיא מחייכת 
גם אני מחייכת 
וכשהיא עצובה 
אני לא מבינה 
איך אפשר להיות עצובה 
כשאת הילדה הכי יפה בגן.

(נכנס נפתלי, עם תיק בידו)

נפתלי: תראו, אני מצאתי את התיק רופא שלי. (הוא פותח את התיק ומוציא ממנו מכשירים)

ענת: (לגל, מסמיקה וזורחת) הנה נפתלי.

גל: (לנפתלי) נפתלי, אולי נשחק ברופא וחולה ותבדוק אותי?

ענת: גם אותי תבדוק.

גל: לא, את תהיי האחות שגם עוזרת לרופא וגם בודקת.

ענת: לא רוצה, אני רוצה גם שנפתלי יבדוק אותי.

גל: לא, כי אי אפשר לבדוק שניים, את תהיי האחות ותגידי לי לשכב ולנוח ותכף הרופא יבוא. (ענת מתחילה לבכות)

גל: טוב טוב, גם את תהיי חולה. (ענת מפסיקה לבכות) אז נפתלי, נגיד שאני מתעלפת.

נפתלי: טוב, ונגיד שמודיעים לי בטלפון.

גל: (מחזיקה בראשה) אוי, מה זה, יש לי סחרחורת, דוקטור, תציל אותי, מהר. (היא נשכבת על הדשא)

נפתלי: (שסיים להתעסק עם המכשירים, עושה קול של סירנה, "מגיע", לענת) מה קרה לה?

ענת: היא התעלפה, אבל גם אני מרגישה לא טוב.

נפתלי: היא אכלה משהו לא טוב?

ענת: לא יודעת.

נפתלי: טוב, אני אצטרך לבדוק אותה. (כורע אליה וממשש אותה) תנשמי עמוק...
אני כבר רואה שאני צריך לעשות לה זריקה כדי שהיא תתעורר. (מוציא זריקה מן התיק, ומכין אותה)

ענת: גם אני מרגישה לא טוב.

נפתלי: את אכלת משהו לא טוב?

ענת: מה?

נפתלי: כי לפעמים אם אוכלים משהו לא טוב נהיים חולים מזה.

ענת: באמת אני חושבת שאכלתי משהו לא טוב...

נפתלי: מה אכלת?

גל: נו, נפתלי, תעשה לי כבר...

נפתלי: (כורע ליד גל) את תרגישי רק דקירה קטנה ותכף תתעוררי (מזריק לה זריקה, היא "מתעוררת" לאט ומתיישבת)

נפתלי: (אוחז בידה) איך את מרגישה?

גל: יש לי סחרחורת.

נפתלי: נתתי לך זריקה מאד טובה ועכשיו הכל יעבור.

ענת: אני כבר יודעת מה אכלתי לא טוב...

גל: אבל דוקטור, כואב לי כאן (פושטת אליו את גופה).

נפתלי: (ממשש את צלעותיה ואת בטנה) כן. אני רואה שנפוח לך. אולי אני אתן לך עוד זריקה גם נגד הנפיחות. (עומד לתת לה עוד זריקה)

ענת: (עולה על הנדנדה וניצבת מעליו) למה לה אתה נותן שתי זריקות ולי אף אחת?

נפתלי: גם את חולה?

ענת: אכלתי עוף.

נפתלי: אולי אני אצטרך לעשות לך ניתוח ולהוציא לך את הפוליפים.

גל: (נאנחת מכאבים) אח... דוקטור, עכשיו זה שוב כואב לי עוד יותר.

נפתלי: (לגל) רגע. (לענת) קודם אני צריך עכשיו למדוד לך חום בטוסיק.

ענת: לא בטוסיק, בפה.

נפתלי: לא, צריך בטוסיק.

ענת: טוב, אני אכניס לי... (היא "מכניסה" לעצמה מדחום)

נפתלי: (לגל) את רוצה שגם לך אני אמדוד חום?

גל: אבל לא בטוסיק...

ענת: אפשר כבר להוציא?

נפתלי: לא, רק הרופא יכול להוציא. (מוציא, "מטלטל" את המדחום) נגיד שיש לך הרבה מאד חום ואני צריך לקחת אותך לבית חולים.

(הוא מרים אותה, היא צועקת בעונג, הוא עושה קול של סירנה ונושא אותה במעגל גדול, תוך שהיא מנפנפת לגל שלום, עד שהוא "מגיע" לבית החולים. הוא מציב אותה על הדשא)

נפתלי: עכשיו הגענו לבית חולים ואת צריכה לשכב ואסור לך לזוז. (ענת נשכבת)

גל: טוב, נפתלי, אני מסכימה שעכשיו תמדוד לי גם.

נפתלי: אני לא יכול עכשיו כי אני צריך לטפל דחוף בענת.

גל: אז תקח גם אותי לבית חולים.

נפתלי: אני לא יכול אבל להרים אותך, כי את קצת כבדה. (גל עומדת לפרוץ בבכי)

ענת: גל, עכשיו אני בבית חולים וזה נורא מסוכן. אולי גל, את תהיי האחות, וגם תטפלי בי... ואולי נפתלי, אתה תהיה גם רופא וגם אבא שלי, וגל תהיה גם אמא שלי ואני בבית חולים וצריך להציל אותי.

גל: טוב, (לנפתלי) אבל נגיד שאתה עוד לא באת...

נפתלי: נגיד שאני עוד בבית חולים אחר... (רץ לצד השני של הבמה תוך השמעת קול סירנה)

ענת: עכשיו תגידי לי תשכבי ענתי, תנוחי, ותכף הרופא יבוא...

גל: אבל אני גם לא מרגישה טוב...

נפתלי: (עושה קול סירנה ו"מגיע") היה לי יום מאד קשה... מה שלום ענתי...

גל: אני גם לא מרגישה טוב...

נפתלי: (לענת) איך את מרגישה ענתי?

ענת: אני רוצה שתבדוק לי את הרגליים, כי אני חושבת שמשהו לא בסדר שם...

(היא מתהפכת על בטנה, ופושטת את רגליה. נפתלי נדהם)

נפתלי: (ממשש את רגליה) אה... גל, תגעי רגע, תראי כמה חלק לה כאן...

גל: נורא חלק... (נכנסים אריאלה ומיכאל, מבחינים בשלושה. השלושה נרתעים בבהלה)

מיכאל: מה עשיתם?

ענת: שיחקנו בבית חולים...

אריאלה: מה עשיתם? (נכנס נמרוד ויונתן, נושאים בידיהם ארגז גדול)

יונתן: תראו מה מצאנו.

גל: מה זה?

נמרוד: מצאנו אוצר. (הם מניחים את הארגז בזהירות ונאספים סביבו)

ענת: מה יש בפנים?

מיכאל: אנחנו לא יודעים.

נמרוד: אולי נפתח אותו.

נפתלי: אולי לא כדאי, כי אולי יש בפנים משהו מסוכן.

מיכאל: מה?

נפתלי: אולי יש בפנים איזה חיה שיכולה לקפוץ עלינו.

גל: אולי נחש.

נפתלי: תקחו את זה מכאן. (ענת זזה הצידה)

ענת: אולי יש בפנים נמר שרוצה לצאת.

מיכאל: אולי יש בפנים מן עשן שחור, שאם נפתח את הארגז הוא יצא בבת אחת ויכסה אותנו, ואז לא נוכל לנשום.

ענת: בואו לכאן, אל תעמדו שם על יד, כי זה מסוכן. (הם מתרחקים מעט מן הארגז)

מיכאל: אבל אולי יש בפנים ענק גדול שמישהו סגר אותו, ואם נשחרר אותו...

נפתלי: הוא יהרוג אותנו.

מיכאל: לא, הוא יעשה מה שאנחנו נגיד לו.

גל: הענק יעשה מה שנגיד לו?

מיכאל: כן, כי אם אנחנו נשחרר אותו, אז הוא יגיד לנו תודה ויהיה משרת שלנו כל החיים.

נמרוד: זה אוצר. אני מכיר ארגזים כאלה. בטח שודדים השאירו כאן את השלל שלהם. (שהייה קצרה) אני פותח.

(לאט ובזהירות הוא נגש אל הארגז, גל ענת ונפתלי מתרחקים מעט, אריאלה יונתן ומיכאל מתקרבים, נמרוד מרים את המכסה. הם מביטים פנימה).

גל: (מרחוק) מה יש בפנים? (נמרוד מכניס את ידו לארגז ושולף כתר)

מיכאל: כתר. (הילדים מתקרבים לאט לנמרוד)

נפתלי: זה מזהב?

(נמרוד מניח את הכתר על ראשו. הכתר קטן עליו מעט. הילדים מתבוננים בו בהשתאות)

מיכאל: (שולף מן הארגז גלימה מפוארת) גלימה של מלך... (הוא מניח את הגלימה על שכמו)

אריאלה: (לנמרוד) אני רוצה גם.

(נמרוד מסיר את הכתר מראשו ונותן לאריאלה. הילדים מוציאים מן הארגז אביזרים שונים, כמו צעיף מוזהב וחרב)

נמרוד: (אוחז בידו שרביט מלכות) אמרתי לכם שזה אוצר. (לבסוף מוציאה גל, גופיה קטנה)

גל: מה זה? (הילדים מתבוננים בה) תראו איזה גופייה קטנה.

אריאלה: של גמדים. (ענת מוציאה זוג נעליים קטנות)

ענת: תראו.

נפתלי: נעליים של גמדים. (מיכאל מוציא זוג מכנסיים קטנים)

מיכאל: אה, אני מכיר את המכנסיים האלה. (שהייה)

נמרוד: אתה מכיר?

מיכאל: ועכשיו אני גם יודע מה זה הארגז הזה.

כולם: מה?

מיכאל: כל הדברים האלה היו שלנו פעם. והכתר הזה היה של נמרוד בהצגת בחנוכה כשהוא היה מלך, וגם הגלימה, והנעליים האלה היו של אריאלה והגופייה והמכנסיים היו שלי, שהייתי בן ארבע. הכל היה שלנו. וכשעזבנו את הגן, שולה הכניסה הכל לארגז וסגרה ועכשיו מצאנו את הארגז.

ענת: אז איך עכשיו הם נעשו קטנים כל כך?

מיכאל: הם לא נעשו קטנים. אנחנו גדלנו ורק נדמה לנו שהם נעשו קטנים.

אריאלה: הכל שלנו? (הילדים מתנפלים על הארגז ושולפים ממנו עוד ועוד חפצים זעירים)

גל: תראו כמה קטנים היינו.

ענת: תראו, הכפפותש לי (מנופפת בסוג כפפות זעירות)

אריאלה: החולצה שלי (מנסה להתאים חולצה זעירה על גופה).

יונתן: הגרביים שלי (מנופף בזוג גרביים)

מיכאל: תארו לעצמכם שהייתי צריך ללבוש את המכנסיים האלה.

נמרוד: אתה לא יכול, כי אתה כבר לא תינוק.

 



 

תמ"א 38 | תמא 38